בשאלת האחריות
1. הנתבע 3, קיבוץ בית אלפא (להלן:
"הקיבוץ"), עוסק, בין השאר, בחקלאות. ענפי החקלאות בקיבוץ כוללים רפת. בשנת 2006, הקים הקיבוץ רפת חדשה ומודרנית להחזקת וגידול הפרות שבבעלותו. הוא החליט לפרק את הרפת הישנה שבבעלותו. מבנה הרפת הישנה (הקונסטרוקציה), נבנה בזמנו מברזל עם גג שביר שסוכך בלוחות אסבסט (להלן:
"המבנה" או
"הרפת").
2. בחודש ספטמבר 2006, התקשר הקיבוץ בחוזה קבלנות עם הנתבע 4, מר זועבי ראיף, בו התחייב הנתבע 4 להרוס את הרפת (להלן:
"חוזה הקבלנות"). עבודות ההריסה כללו פירוק הקונסטרוקציה של הרפת ובכלל זה לוחות האסבסט של הגג (להלן:
"עבודות ההריסה").
3. הנתבעת 5, הינה חברה שהתאגדה ונרשמה כדין בישראל. היא עוסקת, בעיקר ,בפירוק/הריסת מפעלים, מיחזור וסחר במתכות והובלות. התובע הינו הבעלים והמנהל היחידי של הנתבעת 5. הוא גם משמש כמנהל העבודה מטעמה.
4. התובע נפגע, ביום 11.11.2003, בתאונת עבודה במהלך עבודתו בעבודות ההריסה, שבוצעו בפועל על ידי החברה שבבעלותו ובניהולו - הנתבעת 5. התובע עלה על גג הרפת והתחיל לפרק את לוחות האסבסט של הגג. הוא נעזר בשני פועלים שהיו בתוך הרפת. בשלב מסוים, הוא דרך על לוח אסבסט. הלוח נשבר, והוא נפל מגובה כ - 4 מטר על רצפת הרפת העשויה מבטון. הוא נפגע בקרסול שמאל (להלן:
"התאונה").
5. לאחר התאונה ,הובהל התובע, באמבולנס מד"א, למרכז רפואי העמק בעפולה (להלן:
"בית החולים"). הוא נבדק בחדר מיון ואובחן אצלו שבר בי-מלאולרי. הוא עבר ניתוח לשחזור וקיבוע השבר. מהלך הניתוח היה תקין. רגלו הושמה בגבס. התובע שוחרר באותו יום, לביתו ,עם המלצה להמשך טיפול ומעקב רפואי.
טענות התובע
6. התובע טוען, כי הנתבעים 3, 4, ו- 5 (להלן:
"הנתבעים"), אחראים ביחד ולחוד, לתאונה ולנזקיו. הוא מייחס לנתבעים ביצוע שתי עוולות: הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח - 1968 (להלן:
"הפקודה"), והרשלנות, לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודה.
7. אליבא דתובע, החובות החקוקות שהופרו על ידי הנתבעים הן אלה: הוראות פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), התש"ל - 1970 (להלן:
"פקודת הבטיחות בעבודה"), ותקנות הבטיחות בעבודה (עבודה על גגות שבירים או תלולים) תשמ"ו - 1986 (להלן:
"התקנות").
8. וכן, טוען התובע, כי רשלנותם של הנתבעים או מי מהם, במעשה או כמחדל, התבטאה באלה:
א. לא פיקחו כדין על עבודות ההריסה.
ב. לא הנהיגו שיטת עבודה בטוחה ולא דאגו לקיומה; לא נקטו כלפי התובע בזהירות סבירה למען ביטחונו ושלומו, כמתחייב בנסיבות העניין.
לחילופין, טוען התובע, כי במקרה דנן חל הכלל של "הדבר מעיד על עצמו", לפי סעיף 41 לפקודה.
טענות הקיבוץ
9. הקיבוץ מכחיש ,למעשה, את טענותיו המהותיות של התובע, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק ושיעור הפיצויים. לדידו, התובע גרם, ברשלנותו הבלעדית, לתאונה. התובע לא השתמש בלוחות דריכה ואמצעים אחרים להגנה מנפילה מגובה ולא נהג כפי שפועל סביר ונבון היה נוהג בנסיבות העניין. וכן במקרה דנן, אין תחולה לכלל "הדבר מעיד על עצמו" ואין מקום להיפוך נטל ההוכחה.
10. הקיבוץ מוסיף וטוען, כי הנזקים הנתבעים, המוכחשים כשלעצמם, הינם מוגזמים וללא כל יסוד עובדתי או משפטי; אין קשר סיבתי בינם לבין התאונה; התובע לא עשה די לשם הקטנת נזקיו; לבסוף, יש לנכות מהפיצוי המגיע לתובע, אם בכלל, את כל התקבולים וטובות ההנאה שהוא קיבל או זכאי לקבל מכל מיטיב בגין התאונה, לרבות המוסד לביטוח לאומי או קופת גמל כלשהיא.
טענות הנתבע 4
11. גם הנתבע 4 מכחיש, מנגד, את טענותיו המהותיות של התובע, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק ושיעור הפיצויים. לדידו, אין יריבות משפטית בינו לבין התובע. הוא לא הזמין עבדוה כלשהי מהנתבעת 5. הוא לא מכיר כלל את התובע והנתבעת 5.הוכן, תאונה הובאה לידיעתו ולראשונה רק עם קבלת כתב התביעה. הוא לא התרשל כלל ולא הפר חובה חקוקה כלשהי.
12. וכן מוסיף הנתבע 4 וטוען, כי במקרה דנן אין תחולה לכלל של "הדבר מעיד על עצמו". במקרה דנן, התובע נושא בנטל ההוכחה.